:Deep Painting
מדו לתלת לדו לתלת לדו לתלת

אם נסתכל על כל תולדות הציור המערבי במבט-על ממעוף הציפור, נוכל לזהות תופעת-על שחזרה על עצמה פעמיים, ושייתכן שתחזור על עצמה במאה ה-21 בפעם השלישית:





המתודה של היצירה היא פשוטה במהותה. עבור כל סצנה נבחרה נקודת מבט שממצה את משמעותה באופן העמוק ביותר, ולעיתים בעזרת ריבוי נקודות מבט בתוך סצנה אחת:

המבט הסקסואלי

כניגוד לסצנת בריאת האדם בקפלה הסיסטינית, סצנת הבריאה היא דווקא בריאת האישה, כי זוהי בריאת המבט. המבט האינטר-סובייקטיבי הראשון נולד בהתנתקות מהצלע של אדם הראשון הרדום, ברגע של התעוררות הדדית: חיבור ממבט ראשון. לאחר מכן מוצגת התשוקה שמביאה לחטא הראשון כמבט מעלה אל הבלתי-המושג - שאינו יכול לראות את יעדו. במבט המיני אדם מביט מעלה אל האישה. האישה - אל העץ והתפוח. ואילו הנחש מלמעלה מביט עליהם בסתר. רק השילוב של משולש מבטים חלקיים זה חושף את האמת הנסתרת של המערכת הסקסואלית.

המבט לחיים ולמוות

השילוב הדואלי של מבטים משלימים והופכיים מאפשר לחשוף את שני צדיה של טרגדיית האלימות, הלמעלה והלמטה, אצל קין והבל. אך האדם העליון ואחיו שמתחתיו מוקפים מלמעלה ולמטה בנקודת המבט המוסרית - שנמצאת לפי הטקסט המקראי דווקא בשמיים ובאדמה. כך גם שני צדיה של הקטסטרופה השואתית, הפנים והחוץ, מכוּננים במבול בעזרת המבטים ההפוכים מבפנים ומבחוץ. מצד אחד, המבט של מי שמסתתר מוגן בבידוד בתיבה - ושואף אל החוץ. מולו מעומת המבט המשלים, של מי שנותר חשוף בחוץ ועיניו כלות אל הפנים, אך למעשה זוהי נקודת המבט הטובעת, שבה כבר לא ניצב אף אחד.

המבט המשפחתי

בסיפור העקידה, מוצגת המורכבות של המערכת ההורית בעזרת רשת של לא פחות מארבעה נקודות מבט הדדיות, בהן מועמד הצופה בנעליה של אחת הדמויות:
א. המבט של האב המסתיר את מבט הבן, אך נתקל בהשתקפות מבטו מהסכין.
ב. מבט הבן המקוטע והדיסוציאטיבי המציץ חלקית מתוך ההסתרה.
ג. נקודת המבט המלאכית החומלת, הרואה את הלא רואים.
ד. נקודת המבט של הקורבן האמיתי, מתוך הסבך, שהיא נקודת המבט שבה מבחינים במפתיע - זו של האיל שעינו מאחורי קרן השופר. בעל החיים אמנם לא ידבר, אך הוא בעל מבט.

בהמשך, בגניבת הברכות, מוצגת המערכת המשפחתית הסבוכה של ארבע הדמויות המשפחתיות הארכיטיפיות באמצעות מבט שהוא חתך מציאות רוחבי של היחסים. זהו חתך של האוהל, שרק מתוכו נגלית הסצנה כולה, על כל ההסתרות והעיוורון ההדדי שבה. לבסוף, יחסי הכוח, התחרות והקנאה מאופיינים במכירת יוסף דווקא כנקודת מבט אלכסונית - מלמעלה ומלמטה.

מבט הזרות של הגלות

מבטו של יוסף במבט הפתייני של אשת פוטיפר הזרה חצוי בין משיכה לרתיעה. הוא מקיף גם את פנים גופו הנראה מתוך החולצה הנמשכת ממנו, וגם את הגוף החשוף של המושכת. המִפתח נמתח באופן כמעט בלתי אפשרי עד כמעט 180 מעלות, בניסיון להשתחרר מלכידתו של המבט האחר. ולאחר התמודדות המבט עם הגוף המוחפץ והאסור, הוא מתמודד עם הפסל האסור: בפתיחת מכות מצרים מוצג המבט הקסום והמכושף, הנפעם מההחייאה הניסית של הטבע הדומם, ואילו בחטא העגל מוצגת שבירת הטקסט אל מול הטבע הדומם.

בשני הציורים המסכמים את התורה - ואת ספרי במדבר ודברים - התקריב הוא על המבט הפנטסטי שבעיני המתבונן. ראייה זו קשורה לשני חטאים שמנעו את הכניסה לארץ, והשאירו אותה כיישות בדיונית-דמיונית ולא ריאלית. המרגלים במדבר נחשפים בהצצה למבט החולם והסוריאליסטי שלהם בעיני הענקים הפנטסטיים, שמרתיעים אותם מהכניסה לארץ - "ושם ראינו את הנפילים בני ענק...ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". ולסיום, ספר דברים והתורה כולה נחתמים במבט האחרון של משה על הארץ המובטחת.

המבט הכוחני

הכיבוש והכניסה לארץ מיוצגים בנקודת המבט האינטימית הנכנסת פנימה, של המרגלים המסתתרים אצל רחב הזונה. ואילו השיבה של הכובש מן המלחמה בסיפור בת יפתח, מיוצגת באמצעות נקודת המבט של הסף עצמו - על חציית הסף. סיפור העיוורון של שמשון משקף את קריסת המבט מול הכוח: המבט האחרון של שמשון, לאחר שעינו האחת כבר נוקרה, מתכתב עם המבט האחרון בשמשון, דרך משקפת הצפייה במחזה, רגע לפני קריסת המבנה התיאטרלי על הצופים.

המבט ההפוך מתחת לחצאית, של בחורה בת המעמד הנמוך על גבר מבוגר, מציג את מבט המהגרת של רות. לעומתו, המבט הפוליטי של יחסי הכוחות בין מלך ונביא מוצג מתוך קריעת הבגד בקריעת המלוכה של שאול ושמואל, תוך חשיפת האמת העירומה. בהמשך, המבט בקלוז-אפ, שמבלבל בין ציור הנוף לציור הגוף - ובין הגדול לקטן והחזק לחלש - מאפיין את היפוך היוצרות במאבק בין דוד לגוליית. ואילו במשפט שלמה מוצג המבט מלמעלה של פעולת השלטון, במתחים האלכסוניים בין אכזריות ושרירותיות לצדק ורחמים שיוצר עולם המשפט.

לבסוף, חלק זה של היצירה נחתם בהתכתבות עם המבט הראשון. המבט הנבואי מוצג כהתעוררות מבריחה והירדמות בתחתיות ים, בסיפור יונה ורב החובל, מתוך גוף מופנם שהוא אנטיתזה לגוף המושלם והפרומתאי של אדם הראשון: בן אדם מה לך נרדם.



כך, באופן שיטתי וכמעט דידקטי, פורשת בפנינו היצירה כמה מהצירים הראשיים במרחב האפשרויות העשיר הטמון בשלב התלת-מימדי הבא אליו יכול הציור להתפתח במאבקו עתיק היומין, תוך חדירה עמוקה לטריטוריה ייצוגית לא נודעת. ואם זו לא מהפכה ציורית, מהי כן?